העירייה לא עשתה שימוש בקרקע שהופקעה והיא תוחזר לבעליה

בשנת 1963 הופקעה קרקע מסוימת בעיר פתח תקווה לצורך בניית מקווה. משום מה העירייה לא מיהרה לבנות את המקווה וחלפו מאז חמישים שנה! כעת פנו היורשים של אותה הקרקע שהופקעה – לקבל אותה חזרה לרשותם.

למעשה מאז הופקעה הקרקע נעשו אי אלו פעולות ספורדיות מטעם העירייה אשר עניינן היה מימוש מטרת ההפקעה. פעולות אלו השתרעו על פני שנים ארוכות ולא בצורה עקבית. בשנות התשעים במאה הקודמת החלו בפעולות מסוימות לצורך הקמת המקווה במתחם אך באותו שלב זה היה בחלקות הסמוכות לאותה חלקה אשר עליה אנו דנים. באותם השנים נדון בעירייה על אודות הצורך הציבורי – בניית מקווה טהרה במקום כאשר אחר כך התקשרה העירייה עם המועצה הדתית של פתח תקווה עם חוזה אשר עניינו הקמת מקווה טהרה במקום. בשנת 2001 התקבלו האישורים הדרושים מטעם הוועדה הבין משרדית לפיתוח מבני דת. ועדה המורכבת מנציגים של משרד הדתות, משרד הפנים ומשרד הבינוי והשיכון. לאחר קבלת כל האישורים עדיין לא התחילה העבודה בפועל. בשנת 2004 עתרו הבעלים של אחת החלקות נגד ההפקעה אך הערעור נדחה באותו זמן.

ב2010  ו2011 משרד הדתות האריך את תוקף ההתחייבות שלו בו הוא הבטיח העברת מימון לצורך הקמת המקווה כאשר אמור היה כי העירייה היא זו שתבנה אותה בפועל. בשנת 2012 קמה אפשרות חדשה אשר בחנה את הקצאת הקרקע לעמותה אחרת אשר היא זו שתקים את המקווה על חשבונה ובכוחות עצמה. בהמשך נעצר ההליך אחרי שהוחלט כי עדיף כי המקווה יוקם על ידי העירייה ובסיוע ממשלתי. בשנת 2015 ביקש ממלא מקום ראש העיר מגורמים בעירייה הרשאה תקציבית לבניית המקווה בכדי לבקש ממשרד הדתות לשנות את ההרשאה ואותה להעביר לצורך בניית המקווה בכפר אברהם בפתח תקווה. עד כה הנושא של קבלת המימון מטעם משרד הדתות עדיין לא סודר.

העתירה שהוגשה  לבית המשפט המחוזי

בחודש ספטמבר 2015 הגישו יורשי אותה הקרקע שהופקעה תביעה לבית המשפט המחוזי אשר בו הם טוענים כי הם מעוניינים לקבל את הקרקע לידיהם בשל השיהוי במימוש מטרות ההפקעה.

ב2016 – כשנה לאחר מכן דחה בית המשפט המחוזי את אותה עתירה. בית המשפט סקר את השלבים השונים אשר בהם בכל זאת נקטה העירייה בנושא של הקמת המקווה בכל אותם השנים שחלפו. בית המשפט סבר כי אמנם פעולות העירייה לקו בחוסר החלטיות ובחוסר יעילות בכל מה שקשור בהקמה של המקווה, הן באשר להיקף הבנייה, הן באשר לזהותו של הגורמים שייטלו על עצמם את המשימה והן באשר למיקום המדויק אשר בו ייבנה המקווה. אך עם זאת הוא טען כי העירייה כן שאפה וכן פעלה למימוש הקרקע שהופקעה כאשר היא מנסה כל העת לממש את התכנית. לדבריו אין לומר כי מדובר בשיהוי ברמה כזו אשר תצדיק את ביטול ההפקעה הגם שבפרוש קיים אי תקינות בהמשכיות הארוכה של כל ההליך.

בהקשר לזה ציין בית המשפט המחוזי כי העיכוב במימוש מטרת ההפקעה הייתה נעוצה בין היתר במאבק המשפטי אשר אותו ניהלו חלק מהתושבים נגד הקמת המקווה.

בית המשפט המחוזי קבע כי מבלי להקל ראש בתחושות של המערערים המעוניינים לאחוז בקרקע אותה רכשו הוריהם הרי שמבחינת איזון האינטרסים הרי שקיימת נטייה לעבר שימור ההפקעה היות ואף גורמי הממשלה ראו בצורך של הקמת המקווה במקום – צורך הכרחי.

הערעור

הערעור כוון נגד פסק הדין של בית המשפט המחוזי כאשר לטענתם השיהוי הארוך אמור להכריע את הכף ולהוביל לביטול הפקעת הקרקע.

הם הדגישו כי בתכניות שפורסמו בשנת 1985 ואחר כך גם ב1988 צוין כי התכנית תבוצע תוך עשר שנים מיום אישורה כחוק. על פי דברי המערערים הוראות אלו קצבו למעשה באופן ברור ומפורש את ביצוע ההפקעות. כלומר – מתקיני התכנית הבינו כי יש לממש את המטרה הציבורית אשר לשמה הופקעה הקרקע במהירות האפשרית.

המערערים הצביעו על מקרים דומים אחרים אשר בהם בוטלה הפקעת קרקע בשל התמשכות הליכים בדומה למה שקרה עם הקרקע שהופקעה מידיהם.

יתר על כן טענו המערערים כי כרגע אין בידי העירייה תכנית מעשית לבנייה של המקווה ולמעשה אין כל התקדמות ממשית מלבד ההנחיה של ממלא מקום ראש העירייה המבקש לפעול למען קבלת ההרשאה התקציבית לבניית המקווה. אין לוחות זמנים למימוש ההפקעה ובנוסף הגודל של השטח המופקע הינו גדול הרבה יותר מאשר גודלו של המקווה המתוכנן. כמו כן הם טוענים כי בהתחשב בזמן הרב שחלף כבר אין כל תוקף להחלטת מועצת העירייה בעניין הקמת המקווה.

מלבד זאת הצביעו המערערים על הזיקה הרגשית שיש להם לקרקע אשר עובדו על ידיי הוריהם וכי לעירייה יש עודף קרקעות אשר הופקעו לצורך הקמה של מבני ציבור כך שאין כל בעיה למצוא קרקע חילופית לצורך בניית המקווה. בכל מקרה הם הדגישו כי תוקף ההקצאה התקציבית כבר פגה זה מכבר ויש צורך בהגשת פניה מחודשת למשרד הדתות.

המשיבות

המענה של המשיבות היא כי העירייה פעלה כל העת למען קידום המטרה של בנית המקווה אך לאור הנסיבות היא נתקלה בקשיים שונים. מדובר בהקמת מבנה אשר כרוך במורכבות רבה ואשר לא תמיד ניתן לעמוד בלוח זמנים קפדני ומתוכנן לצורך כך. כמו כן הם הדגישו כי בתחום זה יש צורך בגמישות ובדינמיות בתחום התכנון.

ההכרעה

בתחילה נעשה ניסיון שלא להכריע ולתת לשני הצדדים להגיע בעצמם לעמק השווה. זה כלל הסכמה לדחיית הערעור תוך שמירה על זכותם של המערערים לשוב לערער בתום 30 חודשים באם תכניות המימוש עדיין לא יתקיימו. אך לאחר 60 יום שניתנו להם לעדכן את הבית המשפט באשר להחלטתם הודיעו המשיבות כי הן עדיין עומדות על הצורך בהקמת מקווה וניתן יהיה לקדם את ההליך עם קבלת תקציב לצורך כך ממשרד הדתות ובינתיים הן מעוניינות להקים מעון יום ומועדון לגיל הזהב באותו שטח. משלא הושגה הסכמה עלה הצורך בהכרעה.

לאחר שהשופטת שקלה את טענות שני הצדדים היא הגיעה למסקנה כי יש מקום לקבל את הערעור.

היא טענה כי שיהוי בלתי סביר במימוש של מטרות ההפקעה כמו גם שינוי בצרכים הציבוריים אשר הולידו את ההפקעה עשויים בהחלט להצדיק את ביטולה והקרקע תושב לידי בעליה המקוריים. היא הסבירה כי העיקרון הזה מתבסס על שני יסודות.

1. חובתה של הרשות הציבורית לפעול באופן הוגן.
2. השתהות ארוכה ובלתי סבירה של הרשות אשר עשויה ללמד על כך כי למעשה אין ממש צורך אמתי בשטח המופקע.

השופטת קבעה כי במקרה זה העירייה פעלה בחוסר יעילות משמעותי והיא הזכירה כי עד כה עדיין לא הוגשו תכניות ברורות, מיקום ברור של המקווה גודלו ואופן המימון של בניית המקווה.

בסיכומו של דבר ההתרשמות של השופטת הייתה כי התנהלות העירייה הייתה פגומה לאורך כל הדרך יחד עם הזמן הרב שחלף מעת ההפקעה והיעדר של פעילות ממשית במקום – כל אלו חוברו יחד להחלטה של ביטול ההפקעה.

העירייה חויבה לשלם למערערים 30,000 ₪ הוצאות המשפט.

להתייעצות עם עורך דין מקרקעין – צרו קשר