רשות הפיתוח תפצה מתגורר שפונה משטחה, בגין השקעות שביצע בנכס
עוד משנות ה-70 התגורר התובע בנכס שהיה שייך לרשות הפיתוח. במהלך השנים הרשות לא פעלה למנוע את המשך מיגוריו ומשכך הוא קיבל רישיון להשתמש במקרקעין והשקיע בו. לאחר שרשות הפיתוח החליטה לפנות אותו, קבע באחרונה בית המשפט כי הוא זכאי לפיצויים בסך של כמאה אלף שקל בגין השקעות שביצע במקרקעין כאמור.
התובע התגורר ביחד עם בני משפחתו עוד משנות ה- 70, בנכס המצוי ברחוב סלסלה 8 בתל אביב-יפו שהוא בבעלות רשות הפיתוח. כך לאורך השנים עשה התובע שימוש בשטח , חי בו, גידל עצים והשביח את האדמות. אלא שבשנת 1978 הגישה רשות הפיתוח הליכים כנגדו, וכשנה לאחר מכן ניתן פסק-דין לפינויו. אלא שבפועל זנחה רשות הפיתוח את מימוש פסק-הדין והתירה לתובע להמשיך ולהחזיק במבנים, תוך שדרשה ממנו דמי שכירות זניחים.
בהמשך, במסגרת הליכים משפטיים שניהלה הרשות, ניתן בינואר 2002 פסק-דין, ובו נקבע כי התובע הינו בר רשות ולא ניתן לפנותו, אלא בתשלום פיצוי מתאים, בגין כל השקעותיו.
יובהר כי בר רשות הוא מונח משפטי המעניק לאדם , שאינו ייחשב כפולש, רשות להשתמש במקרקעין מבעל הקרקע בין אם מפורשות בכתב או בעל פה ובין אם בהתנהגות- כאשר השימוש נעשה לאורך שנים רבות בקרקע בידיעת בעל הקרקע, ללא שזה מחה על כך. בעל המקרקעין יכול להורות על פינויו ולעתים ידרש לשלם פיצויים בגין השבחת המקרקעין שבבעלותו.
בנסיבות המקרה, תשע שנים לאחר שהוכרז התובע כבר רשות כאמור, לאור דרישתה רשות הפיתוח, ניתן פסק-דין, במסגרתו ניתן צו פינוי נגדו. נקבע, שהתובע מחזיק במקרקעין כבר רשות שבוטלה, וכי פינוי המקרקעין יעוכב עד לאחר קבלת פסק-דין בהליך שיגיש התובע לקבלת פיצוי בגין השקעותיו במקרקעין. ואכן, ב-2012 הגיש התובע תביעה לבית משפט השלום בתל אביב כנגד רשות הפיתוח בבקשה לקבל פיצוי בגין ההשקעות שביצע במהלך השנים במקרקעין.
לטענתו, הוא ומשפחתו מתגוררים מזה עשרות שנים בנכס המצוי במקרקעין מושא התביעה.
לטענת התובע, במהלך שנות ה- 80, החל להרחיב את ביתו וחצרו, וכל הצמוד אל הקרקע, השקיע כספים רבים בבניית והוספת המבנים שעל המקרקעין, והשביח את הנכס ועל כן זכאי התובע לקבל פיצויים בגין השבחות והשקעות שבוצעו בחלקה שהתגורר.
הנתבעת טענה מנגד כי הרשות בוטלה בשנת 1996, לאחר ששלחה מכתב לתובע. הנתבעת מחאה על עצם העובדה שאדם שפלש למקרקעי ציבור, החזיק בהם ונהנה מהם עשרות שנים, מבלי לשלם אגורה שחוקה, זכאי עוד לקבל פיצוי כלשהו מהציבור. לטענתה, ההפך הוא הנכון, עליו להרוס את שבנה, לקחת את כל מיטלטליו מהמקרקעין, ולשלם דמי שימוש ראויים בגין שימושו במקרקעין. הנתבעת טענה כי בכל מקרה שהתובע ראוי לפיצוי, הרי שיש לקזז דמי שימוש ראויים עבור חודשים שלא שילם.
בהתאם לכך, בית משפט נדרש לבחון האם התובע זכאי לפיצוי, ואם כן, מה שיעורו. נוכח הפערים בין הצדדים בנוגע להיקף ההשקעה, מונה שמאי מומחה מטעם בית המשפט שהיה עליו לאמוד את עלות ההשקעה של התובע ואת דמי השימוש הראויים בחלקה זו.
רשות הפיתוח "שתקה"
לאחר עיון בטענת הצדדים וראיותיהם קבעה השופטת נאווה ברוומן כי יש לדחות את טענת הרשות לפיה התובע אינו ראוי לפיצוי בהיותו פולש. השופטת הסבירה כי זכאותו של התובע לפיצויים אינה עומדת לדיון, אלא רק שאלת גובה הפיצויים לאחר שכבר במסגרת הליכים משפטיים קודמים נקבע כי התובע הינו בר רשות ולא פולש לאחר שהנתבעת "שתקה" במשך שנים, וניתן לראות זאת כ"הסכמה". אולם יחד עם זאת, קבע כי מעניק הרישיון רשאי לבטלו, אולם יש להשיב לנתבע את כל הוצאותיו בשיעור השקעותיו בנכס, ויעוכב ביצוע הפינוי עד למתן פסק דין בתביעה שיגיש הנתבע לקבלת פיצויים בגין השקעות .
לאחר שעיינה השופטת בכל אשר הובא בפנייה, היא קבעה כי יש לפסוק לתובע פיצויים בגין השקעותיו מיום הוכרז כבר רשות ועד ליום ביטול הרשות שבוטלה בינואר 2002 במסגרת פסק הדין בסך כולל של 125,640 ש"ח.
יחד עם זאת השופטת השתכנעה כי התשלום שבוצע על ידי התובע היה חלקי כך שעליו לשלם דמי שימוש מפברואר 2002 ועד לפברואר 2012, בסך של 26,460 ₪, בהתאם להערכה של המומחה מטעם בית המשפט ומשכך ולאחר קיזוז, על הנתבעת לשלם לתובע סך של 99,180 ₪, בתוספת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪.
ת"א 37649-02-12 חאלד רבאח נ' רשות הפיתוח במובן חוק רשות הפיתוח